מה התנ"ך אומר ♦ מצב אנושי

חיי נצח

אלוהים ברא את בני האדם "בצלמו". אחד הדברים המשתמעים מהאמירה הזו הוא שבני אדם נוצרים עם נשמה נצחית. לא משנה כמה זה נראה מדהים, לכל אדם יש גוף פיזי ונשמה רוחנית.

כשמישהו מת, הוא לא נעלם והוא גם לא נולד מחדש בגוף אחר. כאשר מישהו מת, הגוף מתכלה, אבל הנשמה (או הרוח) ממשיכה לחיות ונמצאת בנוכחות האל החי. אז, המוות אינו "התחנה הסופית", אלא במקום זאת הוא "שער" מהחיים הארציים לחיי הנצח שאחריו.

אז, כל אדם מתחיל לחיות ברגע שבו הוא מתעבר ברחם אמו. הנשמה מקבלת גוף והיא מתחילה את החלק הראשון של קיומו, שהוא החיים הארציים. עבור חלק זה קצר מאוד, עבור אחרים זה ארוך יותר, אבל לא משנה כמה ימים יש בחייו של אדם, החיים הארציים עדיין מוגבלים ואי אפשר להשוות אותם לאורכם עם הנצחי שאחרי המוות.

נפילת המין האנושי לחטא, לא שינתה את העובדה שחיי אדם הם נצחיים. אבל בגלל החטא, היעד לאחר המוות הוא גיהנום. למרות שאלוהים התכוון לחיות לנצח עם בני האדם בהרמוניה מושלמת, נפילה לחטא פירושה הרס קטלני של היחסים בין אלוהים לאדם. בגלל החטא, בני האדם מחויבים לקבל את עונש הגיהנום. החיים בגיהנום הם גם נצחיים, אבל בגלל שהם חיים כואבים נורא, הם נקראים "מוות נצחי" מאשר "חיי נצח".

הבריחה היחידה מהגורל הנצחי הזה היא לבטוח בישוע המשיח בזמן שאתה עדיין חי על פני כדור הארץ, ולחזור בתשובה על חטאיך. ישוע יכול לסלוח לך כי הוא מת על חטאיך. זו הדרך היחידה לשנות את הגורל ולהגיע עם אלוהים לחיי נצח במקום להיזרק לגיהנום לנצח.